ג'וני

באיזור מרכז העיר בירושלים, רבץ לו לברדור שחור, ענק, יפהפה ומרשים. אי אפשר היה להתעלם ממנו, ובכל זאת כולם התעלמו והמשיכו הלאה. אני הייתי אמורה להגיע לאיזור אחר בעיר לאחת מתלמידי. אך היה ניתן לראות שהלברדור הזה די אבוד, ואין לו יעד לחזור אליו. ניגשתי אליו ונתתי לו מים. לא יכולתי להשאיר אותו כך ברחוב וללכת. אלתרתי רצועה והזמנתי מונית - לא ליעד המקורי אליו הייתי צריכה להגיע, אלא למרפאה וטרינרית על מנת לבדוק לו שבב. הגענו למרפאה. הכלב בלט שם מאד- גדול יותר משאר הכלבים, בעל חזות מפוארת ממש. לא היה לו שבב. ישבתי במרפאה אובדת עצות וחשבתי מה לעשות. הודעתי לתלמידה שעקב מקרה חירום נבצר ממני להגיע לשיעור. פתחתי את מחברת האימוץ שמיועדת לכלבים [היום היא כבר ספר עב-כרס שמורכב מ 13 מחברות...] והתחלתי לעשות טלפונים, כדי למצוא מקום, לפחות זמני, ללברדור המדהים הזה. אך לשווא. אף אחד לא יכל לקחת אותו, אפילו לא ללילה אחד. התחיל להחשיך [המרפאה היתה פתוחה עד 22.00], ואני יושבת עם הכלב ועושה טלפונים נואשים אחד אחרי השני. באיזשהו שלב כבר הגעתי לדמעות ייאוש [רצו לסגור את המרפאה והפעילו עלי לחץ]. את השיעור פספסתי, לפחות שיצא בית לכלב מהערב המייגע הזה. ואז, לקראת 22.00 בלילה, בטלפון המי-יודע-כמה, הפנה אותי מכר לבחור נוסף, שאולי יאות לקחת את הכלב. הבחור הסכים לבוא ולקחת אותו באופן זמני. הייתי איתו בקשר, ולאחר כמה ימים הוא אמר לי שהכלב מקסים - ושהוא נשאר איתו! הוא קרא לכלב ג'וני. אמנם קיבלתי נזיפה מאמה של התלמידה, שכעסה שלא הגעתי [שום הסבר לא הניח את דעתה] ואף הורידה לי מהתשלום בשל כך. אך בכל זאת היה שווה - ג'וני מצא בית!