מאמרים

מי אנחנו?


אני מצולמת עם בלקי, לברדור מעורב מדהים שחולץ מקרבות כלבים מקלקיליה ורגלו נקטעה כי ריסקו לו את הרגל ולא ניתן היה להצילה. הייתי צריכה גם לחפש בית לכלב שחור בלי רגל ועם הסטוריה קשה, שזה דבר מספיק קשה וגם להיאבק בכל מיני גורמים שטענו שהוא “בזבוז של כלוב”, שהוא תוקפני ושצריך להרדים אותו.. אך כהרגלי לא ויתרתי, והיום הוא בבית חם, מאושר ושמח, ואני נוסעת לבקר אותו מידי פעם - והוא שם עלי את ראשו המדהים לכל אורך הביקור.

שמי אבישג רואי. מוסיקאית ופסנתרנית ירושלמית, מופיעה בערבים ומלמדת נגינה, בעשור האחרון פעילה מאד בנושא בע”ח – במיוחד אימוץ כלבים והצלתם. נכנסת לזה עם כל הלב ועד הסוף כולל מקרים קשים שנראים לאחרים “בלתי אפשריים”. יש לי מקרי הצלחה רבים מאד,וגם מצער בעלי חיים מפנים אלי. זה מתיש, אך אני מרגישה שאני חייבת לפעול.

אני פועלת מזה שנים רבות מאד ובנחישות למען מטרה אחת: למצוא כמה שיותר בתים לכמה שיותר כלבים, בכל רחבי-הארץ וכלבים מכל הסוגים והגילאים, גם כאלה שאחרים חושבים שאין להם סיכויים. כידוע, אנשים רבים אינם מעקרים את כלביהם מכל מיני סיבות. לרוב זה נובע מבורות - הם אינם מודעים למצב הקשה של כל הכלבים שמגיעים לעולם בעקבות המלטות, ורובם המכריע מוצא עצמו במכלאות. באותן מכלאות מרדימים כלבים בכמויות אדירות בשל חוסר בבתים מאמצים. אין פרופורציה בין כמות הכלבים שנולדים לבין מספר האנשים שמוכנים לאמץ כלב. גם בתוך המאמצים יש כאלה עם דרישות שונות ומשונות - חלק רוצים כלב גזעי, או כלב קטן, או כלב שלא משיר שיער ,או כלב מחונך וכן הלאה… התוצאה העגומה היא מכלאות מפוצצות בכלבים חמודים עם עניים עצובות, המשוועים לתשומת-לב ולבית חם.

כאן אני נכנסת לתמונה - מגיעה לאותם כלבים, מצלמת אותם, מפרסמת אותם ומוצאת להם בתים אומנים ובתים קבועים. זה כרוך בהמון הוצאות כספיות - מאות רבות של טלפונים (כבר ניתקו לי כמה פעמים את הטלפון),חיסונים, עיקורים, רכישת קולרים רצועות ואוכל, וכן הלאה. לפיכך, אני זקוקה כל הזמן לתרומות לשם המשך פעילותי!

אציין כי אני מצליחה מאד בהשגת מטרותי בשל עקשנותי, ומצאתי כבר בתים להמוני כלבים, כולל כלבים זקנים, בלי רגל או בלי אזניים וכו.

סיפור הכלבה הפרטית שלי

את ושתי מצאתי במקרה לפני עשרים שנה כשהלכתי לקולנוע סמדר לראות את הסרט “ניצוצות” (”Shine”). היא היתה בקולנוע ושכבה על הגב כדי שכל באי-הקולנוע יבואו, לפי התור, ללטף אותה בבטן. אמרו לי שהיא מחפשת בית. היא היתה כל כך חמודה, שלא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. הלכתי הביתה בתום הסרט, ולאחר יומיים-שלושה של מחשבה – הלכתי לקחת אותה. מאחר וזה היה בדיוק לפני פורים – היא קיבלה את השם

“ושתי”. היא היתה אז בת 7 חודשים.

יום אחד כשלקחתי אותה לבני ספיר, הווטרינר, הוא הסתכל עליה וקרא לה “פוצ’קלה” ומאז זה היה הכינוי שלה. סמוך למועד שלקחתי אותה, ושתי קיבלה את הייחום הראשון שלה בגיל 7 חודשים. מאחר ואז עדיין לא התמצאתי בענייני כלבים, עשיתי את הדבר שהכי אסור לעשות: לקחתי אותה לגן העצמאות (כשהיא בייחום!). כמובן שמיד התגודדו סביבה המון כלבים זכרים ואחד מהם – זאב גדול ושחור בשם איגור הצליח לבצע בה את זממו. כשבני ספיר עשה לושתי עיקור, היא כבר היתה בהריון מאיגור.

ושתי היתה מחייכת(!). כשהיתה שמחה או נרגשת היתה חושפת את שיניה בצורה מצחיקה למעין חיוך. זה היה הדבר הכי מצחיק והכי מתוק. ושתי אהבה בחורים. ברחוב היתה לפעמים מתחנחנת לבחורים ובאה אליהם בעינטוזים וכשכושי זנב כדי שילטפו אותה. כשהיה בא אלי בחור הביתה, היא היתה מקנאה ורוצה אותו לעצמה. היא היתה מתחילה לנבוח נביחות חדות בקצב אחיד ולא מפסיקה עד שהבחור היה נותן לה תשומת לב. ממש כמו אישה שמקנאה. זה היה מנהג מעצבן ביותר.

ושתי היתה מאוהבת ב… אוכל! תמיד רצתה לאכול – והכל.

בסוף שנות ה-90 גרתי במדרחוב. מתחת לביתי היו 3 פיגועים. אני וושתי היינו בבית ונשמעו 3 פיצוצים אדירים כמו שלא שמעתי מעולם. ושתי נכנסה לפאניקה והתחילה לרוץ הלוך ושוב בבית באטרף. מאז היתה לה “טראומת בומים”. בפורים וביום העצמאות וביום ירושלים לא הסכימה לצאת מהבית בגלל הזיקוקים והנפצים.  אפילו בבית שהיתה נטרקת דלת או משהו נפל והשמיע בום – היתה נבהלת. גם מרעמים מאוד פחדה. ליל שבת אחד, שנה לפני מותה, היו רעמים מאוד חזקים. המטריה היתה פתוחה על הרצפה וושתי נכנסה כולה רועדת מתחת למטריה…

לושתי היו העניים הכי יפות ומדהימות בעולם. האוזניים הכי מתוקות – חצי עומדות וחצי שמוטות, כמו של קולי, והפרווה הכי נעימה רכה וקטיפתית בעולם. בקיצור – בובה אמיתית. כל פעם כשהבטתי בה חשבתי כמה היא מדהימה. בבוקר כשהייתי מתעוררת ושתי היתה באה ליד המיטה וכשליטפתי אותה היתה ממלאת לי את היד בליקוקים חמים…

ב-18.3.07 ושתי מתה לאחר מחלה קשה, שהתפרצה בפתאומיות. חודש היא דעכה אל מול עיני והפכה לשבר כלי. זה היה קשה מנשוא לראות אותה סובלת ועכשיו נשארו לי הזיכרונות והגעגועים. בת 10 ושבעה חודשים היתה במותה.